הכל התחיל בשנות העשרים כאשר אלין ברנשטיין (מעצבת במה) ואירן לואיסון (מפיקת תיאטרון) זיהו שמסביב לעידן הג'ז שתפס תאוצה באותה עת בניו יורק התפתחה סצנת תלבושות ותחפושות והחליטו לאסוף ולקבץ ולהציג את כל פריטי האופנה על מנת שמעצבי תיאטרון אחרים יוכלו לקבל השראה.
לאחר כ-25 שנים האוסף הגיע למימדים ענקיים ומנה כ-8000 פריטי אופנה ותחפושות ונכנס באופן רישמי אל מוזיאון המטרופולין היוקרתי בניו יורק תחת הגדרת "תצוגת תלבושות"
הרעיון בהכנסת האוסף למוזיאון היה פשוט, להראות שבבגדים יש יותר מפונקציונאליות ולהדגיש את האומנות שאפשר להוסיף מסביבם כחלק מקישוט החיים. אבל זה לא קרה עד 1948, עם סוף מלחמת העולם השנייה, שגאלה (אירוע) שנתית נולדה למטרות גיוס כספים וכל זה קרה בזכות אלינור למברט שבאותה תקופה כבר הייתה על ה"מפה" האופנתית לאחר שהפיקה שבוע אופנה בניו יורק וכתיבת מאמר "רשימת השמלות הנלבשות ביותר".
כאשר האירוע כלל אך ורק את העשירים, המפורסמים ומובילי תעשיית האופנה הוא מלכתחילה נחשב יוקרתי ונחשק בידי כל החברה וזכה לסיקור גבוה וקנאה בכל מי שהצליח למצוא עצמו מוזמן לגאלה. כמובן שפרסום נכון מסביב לאירוע כמו מכתב ההזמנה שעליו היה כתוב "המסיבה של השנה" ובכל שנה מיקום המסיבה היה שונה כך שהוא הפך לשיח ולשיא השנה עבור המון אנשים.
כמובן שבתקופה זו הגאלה לא נראתה כמו שאנחנו מכירים אותה כיום, רק כאשר דיאנה פרילנד התחילה לקחת אחריות על האירועים והתלבושות החלה הגאלה להתעצב למה שאנחנו מכירים. פרילנד הייתה העורכת הראשית של ווג אמריקה ותחת כהונתה שיקפה את שנות ה-60 במגזין כתקופה פרועה ודפי שער פרועים ושונים ממה שהכירו האמריקאים עד אותו היום.
למרות תרומתה האדירה היא לא הצליחה לשמור על החדשנות והרעננות בשנות ה-70 ופוטרה מעבודה, דבר שהוביל אותה להפנות את האנרגיה והכישרון שלה למחלקת התלבושות במוזיאון ולגאלה עצמה שקיבלה ייעוד חדש – לגייס כספים למכון ולהפיץ את "הבשורה" האופנתית. היא עשתה זאת ע"י שני מהלכים עיקריים, הראשון היה להבטיח שרק ה"שמות" הכי חמים יהיו מוזמנים ולהפוך את האירוע ליותר אקסקלוסיבי ולדאוג שהגאלה תתקיים כל שנה באותו המקום – במוזיאון המטרופולין עצמו.
משנת 1970 ועד 1995 השינויים בגאלה לא היו דרמטיים והיא שמרה על מעין סטטוס קבוע, השינוי הגיע בשנת 1995 כאשר אנה ווינטור (עורכת ראשית של מגזין ווג לשעבר) לקחה את המושכות ורשימות המוזמנים השתנו ושיקפו את הווג ה"חדש" שנוצר תחת כהונתה כעורכת ראשית. עד אותו רגע האירוע נערך בדצמבר אך בעקבות המוות של ריצ'רד מרטין בשנת 1999 הגאלה הועברה מ-2001 לאביב דבר שאפשר לתלבושות מעניינות וקלילות יותר להגיע לקדמת הבמה שכן החורף בניו יורק "הכריח" את המשתתפים להישאר במעין קוד לבוש.
וכך נולדה המסורת של "יום שני הראשון במאי".
השינוי הדרמטי שהגאלה עברה התבטא מרשימות המוזמנים, אופנה המוצגת, מאכלים המוגשים ובעיקרו בזמרים המופיעים שהעלו את האקסקלוסיביות של האירוע כמו ריהאנה שעלתה על אחד השולחנות והחלה לשיר "bitch better have my money", מדונה ששרה את "like a prayer" כאשר היא מוקפת ברקדנים לבושים כנזירים ושר (cher) שנחשבה לכוכבת פופ.
ככה הגאלה הפכה למה שהיא כיום – האירוע המדובר של השנה עם מיליוני צופים בכל העולם שמשתוקקים לראות מה גדולי האופנה של העולם המציאו וחידשו. כיום במוזיאון המחלקה מונה כ-150 שנות אופנה מאלכסנדר מוקיון ועד קוקו שאנל ומראה לנו כמה קסם ויוקרתיות יכולות ללכת יד ביד עם אופנה.
